משורר, קולנוען ומתאגרף. אחד המשוררים הידועים בשפה העברית. עלה לישראל מרוסיה ב-1927. יחד עם נתן אקסלרוד הקים את בית הספר לקולנוע (אז ראינוע) "מולדת", וכתב את השירים לסרט הראשון דובר העברית "זאת היא הארץ" בבימוי ברוך אגדתי (1935), שתיאר את המפעל הציוני. פן עבד תקופה מסוימת כמאמן איגרוף במועדון הספורט של מכבי תל אביב. הוא החל לפרסם משיריו בעיתונים ובכתבי העת של התקופה: "דבר", "כתובים", "טורים", "אורלוגין", "מאזניים" ועוד. שירתו כללה שירים ליריים לצד פואמות אידיאולוגיות פוליטיות. פן היה קומוניסט ופעיל במפלגה הקומוניסטית מק"י, ערך את המדור הספרותי בעיתון הקומוניסטי "קול העם" ופרסם בו טור אישי. בעקבות דעותיו הפוליטיות הוחרם פן ע"י הממסד שנים רבות. בחייו הוציא לאור 3 ספרי שירה בלבד, ולאחר מותו יצאו לאור מבחרים ואוספים נוספים משירתו ומרשימותיו העיתונאיות. פן היה נשוי 3 פעמים, אשתו השנייה היתה שחקנית התיאטרון חנה רובינא. לזוג נולדה בת אחת, אילנה רובינא. לאחר מכן נישא לרחל, האחות שטיפלה ברובינא לאחר לידת ביתם אילנה. לזוג נולדה בת. חייו הסוערים של פן כמשורר, בוהמיין, מתאגרף, חובב הטיפה המרה, אוהבה של ארץ ישראל וקומוניסט לוחמני (בעמדה שהיתה מנוגדת לשלטון מפא"י הישראלי), הונצחו בשירתו ובספרים, סרטים ומחזות שנכתבו עליו. חלק משיריו הולחנו והפכו לקלאסיקות ישראליות: "וידוי", "לא אני הוא האיש", "היה או לא היה", "סורו מני", "חסידה צחורה", "שתו העדרים", "שיר השיכור", "הבו לבנים", "למדבר שאנו", ו"על גבעות שייח' אבריק", שמילותיו הראשונות חקוקות על מצבתו של המשורר: "אדמה אדמתי, רחומה עד מותי".