משוררת, מתרגמת, סופרת, מחזאית, מבקרת, עיתונאית ועורכת, חוקרת ספרות (פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית) וציירת. כלת פרס ישראל. מבכירי המשוררים בישראל, אהובה על ילדים ומבוגרים כאחד. גולדברג גדלה בקובנה שבליטא, בזמן מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לגלוֹת לרוסיה. בתום המלחמה שבו לקובנה וגולדברג למדה בגימנסיה העברית בעיר. את השכלתה הגבוהה רכשה בקובנה, בברלין ובבוֹן. עם הגעתה לארץ ב-1935 הייתה חלק מחבורת המשוררים "יחדיו" בראשותו של אברהם שלונסקי, לצידם של נתן אלתרמן, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, ישראל זמורה ועוד. סמוך לאחר עלייתה פורסם ספר שיריה הראשון "טבעות עשן". גולדברג חיה עם אמה, צילה, בדירה ברחוב ארנון בתל אביב. בתחילת שנות ה-50 עברה להתגורר בירושלים, ושימשה מרצה לספרות באוניברסיטה העברית ומאוחר יותר, משך כעשור, עמדה בראש החוג לספרות כללית והשוואתית (היא הייתה בין מייסדיו). גולדברג פרסמה ספרי שירה למבוגרים ולילדים, ספרי פרוזה למבוגרים ולילדים, מחזות, תרגומים מספרות העולם (טולסטוי, צ'כוב, גורקי, איבסן, שייקספיר ועוד), ספרי עיון ומחקר, ועוד. לאחר מותה ראו אור יומניה, רשימות עיתונאיות, מחזות מעיזבונה ושיריה הגנוזים. גולדברג היא אחת המשוררות האהובות והמוכרות ביותר בישראל, ואף המשוררת המולחנת ביותר. רבים משיריה המולחנים הפכו קלאסיקות ישראליות, בהן: "פזמון ליקינתון", "מה עושות האיילות", "ערב מול הגלעד", "החליל", "ימים לבנים", "לתמונת אמא", "מזמור לילה", "אהבתה של תרזה די מון", "האמנם" (את תלכי בשדה), "בארץ אהבתי", "משירי ארץ אהבתי" (מכורה שלי), "ולא היה בינינו אלא זוהר", "טנא מלא כוכבים", "הוא" (בואי כלה), "מה יהיה בסופנו", "סליחות", "שירי סוף הדרך", "ברווזיים", ו"הדוב הצהוב".