משורר וסופר, עורך, מתרגם, פזמונאי, חוקר ומבקר ספרות. פרופסור בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה. חתן פרס ישראל לספרות. עלה לישראל מברלין ב-1936. החל לפרסם משיריו ב-1953 והוציא לאור מעל 20 ספרי שירה, ספרי פרוזה, ספרי ילדים, תרגומים רבים לשירת העולם ומחזות, וכן מאמרים וספרי ביקורת השירה והספרות. במיוחד הכה גלים מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן" שפורסם בכתב העת "עכשיו" ב-1959. המאמר ניסח את עמדתו ועמדת חבורת "לקראת" אליה השתייך (לצד יהודה עמיחי, משה בן שאול, משה דור, אריה סיון ועוד) כלפי השירה העברית של זמנם, ובראשו מתקפה על נתן אלתרמן, אחד המשוררים החשובים ביותר בישראל, ועל אופן כתיבתו הנתונה בסד החריזה והמשקל המדויקים והמקובעים. במאמר הציג זך את אופי הכתיבה של הדור החדש אליו הוא וחבריו השתייכו – כתיבה במשקל חופשי. המאמר ואופן הכתיבה החדש שנוסח בו, נתפס כ"מרד", ולמעשה ניסח את אופן הכתיבה שרווח בשירה העברית מאז פרסומו. בשל יופיה ופשטותה הלירית החודרת של שירתו היה זך אחד המשוררים המולחנים ביותר בישראל. שיריו הולחנו ע"י מלחינים רבים ובוצעו בידי מיטב הזמרים והזמרות, חלקם אף הקדישו ליצירתו אלבומים שלמים (נורית גלרון, שפי ישי, שלומי פריג' – באלבומיו השתתף זך בהקראת השירים). רבים משיריו המולחנים הפכו קלאסיקות ישראליות, ביניהן: "כי האדם עץ השדה", "לא טוב היות האדם לבדו", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "איך זה שכוכב", "יופייה אינו ידוע", "כולנו זקוקים לחסד", "כשצלצלת רעד קולך" ו"ציפור שנייה".