אריאל זילבר, ברכה צפירה, שירת ארץ-ישראל המוקדמת ו"מסך עשן"
אריאל זילבר הוא בנה של הזמרת וחוקרת המוזיקה ברכה צפירה (1990-1910), אחת מחלוצות הזמר העברי. צפירה חקרה לעומק את שירי העם והליטורגיה של העדות השונות ואת המוזיקה הערבית והבדואית. היא עבדה עם מלחינים שונים יוצאי אירופה, ובראשם נחום נרדי, עמו פעלה בזוגיות מקצועית (ואף אישית) רבת שנים. נרדי, כמלחינים נוספים יוצאי אירופה שעלו לישראל, הוקסם מהמוזיקה הערבית והבדואית ומשירי העדות אליהם נחשף ושילב אותם בלחניו שבוצעו בעיקר ע"י צפירה, לרוב למילים מן המקורות ולשירי משוררים כח.נ. ביאליק ואלכסנדר פן. הזוג הופיע בהצלחה רבה בכל רחבי העולם בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. השירים שחקרה וביצעה צפירה והשירים שהלחינו נרדי וחבריו, כמו עמנואל זמיר, עמנואל עמירן, מתתיהו שלם, דוד זהבי, שרה לוי תנאי ועוד, שכונו לעתים "שירי רועים" או "שירי אדמה", היוו את המסד למוזיקה הארץ-ישראלית החדשה, שילוב תרבויות ממזרח ומערב. 
והנה ניתן לראות כיצד גם אריאל זילבר, בנה של צפירה, הוא חוליה נוספת בשרשרת התרבותית שהחלה אימו. כאמן שכל חייו עסק בחיפוש ונחשף לסוגי מוזיקה מגוונים, בצעירותו הוציא אלבומי רוק ופופ מצליחים. בשנות ה-90 התגורר זילבר במצפה מתת שבגליל העליון, והתחבר לנוף הגלילי ולעבודת האדמה. הוא ספג את המוזיקה הערבית שסביבו, ויצר את האלבום "מסך עשן" עם מוזיקאים יהודים וערבים. האלבום מציג שירה מקאמית ורבעי טונים, ויש בו שימוש נרחב בכלים כמו חליל נאי, עוּד ודרבוקה. מילות השיר רומזות על חיפוש הדרך התמידי של זילבר בעולם המסמא את עינינו ("מסך עשן"), וגם על הדרך האמונית-דתית שאליה התקרב, עד לחזרתו המלאה בתשובה ב-2005 לערך והצטרפותו לחסידות חב"ד.